קטגוריות
מחשבות

פרדוקס כתיבה

אחת הבעיות שמנעה ממני להמשיך לכתוב למעלה מחודש היא חוסר הזדהות עם דמות מרכזית שכתבתי. אולי לכם זה נשמע הגיוני, אבל עבורי זה אבסורד מאין כמותו – הרי אני יצרתי את הדמות הזאת, איך יכול להיות שאני לא מצליח להתחבר אליה?

מצאתי את עצמי קורא שוב ושוב את המילים שיצאו ממני בקלות לפני כן, כאילו חיכו שאשפוך אותם על הנייר. פתאום לא הייתה למילים האלו שום משמעות, לא היה להם שום קשר אליי. לעזאזל, אני קורא, ופשוט לא מצליח להזדהות עם הדמות המרכזית בסיפור שלי. מה עושים מכאן?

החלטתי לקחת את העניינים לידיים ולעבוד קצת יותר ברצינות. ניסיתי להבין מה בדיוק עומד מולי. אז הדפסתי את כל העמודים מחדש (מתנצל מראש), לקחתי שני עטים (שחור ואדום), והתחלתי לקרוא מההתחלה.

התעלמתי (בקושי רב) מעבודת העריכה (הרבה) שעמדה מולי, וניסיתי לקרוא את הסיפור שלי מנקודת מבט אחת – הדמות המרכזית. אני לא אחשוף את שמה, כי אולי השם עוד ישתנה (ואולי לא). אולי אני בכלל רוצה שהכול יישאר די סודי עד לרגע האמת (עוד לא החלטתי לגבי זה). ובכלל – מי אמר שהספר שלי באמת ייצא לאור? אבל בואו נניח שקוראים לה לילית. בעצם, השם הזה די מסביר הכל.

ניסיתי לקרוא את כל קווי העלילה המרכזיים והמשניים דרך העיניים של לילית, ולילית בלבד. מה היא מנסה לספר לי דרך הסיפור שלה? למה היא עושה את כל הפעולות שהיא עושה לאורך הספר? (והיא חתיכת אמביציוזית חסרת-מעצורים, אז תסמכו עליי שהיא עושה לא מעט). ויותר מכל – למה בכלל חשוב לי לספר את הסיפור שלה?

התשובות לכל השאלות האלו הובילו אותי למסקנה אחת: אני לא סובל את לילית. לעזאזל, יצרתי דמות, חלמתי עליה, ישנתי אותה, אכלתי איתה – ואני לא סובל אותה. היא מעצבנת, אנוכית, מתנשאת, חסרת פרופורציה. החיים שלה מושלמים כמו מתוך סרט, והכל אצלה מתוק ונוצץ ועטוף בנייר עטיפה ורוד-פוקסיה.

אז עזבתי את הדפים לכמה ימים. די, מגיעה לי הפסקה.

אחרי לא מעט זמן נפלה עליי ההבנה: לילית הזאת, הכלבה הקטנה, היא בעצם די דומה לי. איך לעזאזל לא שמתי לב לזה עד עכשיו?

"לפעמים, מערכת היחסים שאתה צריך להציל היא זאת שיש לך עם עצמך."

ד"ר פיל

זה הוביל אותי לדיון הרבה יותר עמוק עם עצמי – יכול להיות שכתבתי את הדמות של לילית במבט פנימי אל תוך עצמי בלי שבכלל שמתי לב? יכול להיות שהטמעתי בה את כל הדברים שאני לא אוהב בעצמי?

אחרי שהגעתי להבנה הזאת הייתי צריך עוד כמה ימים להירגע נפשית. כל הקללות וההשמצות שלי כלפיה – הופנו כעת כלפיי. אני מעצבן, אנוכי, מתנשא וחסר פרופורציות בדיוק כמוה.

פתאום הבנתי: אני לילית.

מתוך ההבנה הזאת, ניסיתי לעשות את מה שעשיתי כל חיי – להסביר לעצמי מה טוב בי, להבהיר לעצמי למה מגיע לי להיות פה, ולהחליט שהקיום שלי בעולם הזה הוא הכרחי. הפעם, הייתי צריך לעשות את זה לא רק בשביל עצמי, אלא גם בשביל לילית.

כל השנאה-אהבה עצמית הזאת הובילה אותי להבנה הרבה יותר עמוקה, מסקנה כמעט קיומית-אנושית: בכל אחד מאיתנו יש יופי, אנחנו רק צריכים למצוא אותו.

אז נכון – הדמות שלי מעצבנת, מתנשאת, חיה בסרט, ובטוחה שהיא יודעת הכל. אבל הדמות שלי היא אני, ובעצם יש בשנינו גם לא מעט טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s