קטגוריות
מחשבות

הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. האמנם?

אני תקוע.

אני יושב מול המחשב, קורא את המילים שמופיעות על הצג – אותן מילים שמנסות להתגבש לכדי ספר – ולא מצליח להמשיך.

יודעים מה? זה הרבה יותר מזה. המילים האלו לא מנסות להתגבש לכדי ספר שיישב יום אחד על המדף ותו לא. זה סיפור החיים של הדמויות שלי, לעזאזל!

אני יושב מול המחשב, קורא את המילים שמופיעות על הצג, ומנסה להמשיך. אוי, כמה שאני מנסה. אבל אני לא מצליח להפסיק לתהות ביני לבין עצמי – איך כל הסיפור הזה ייגמר? מה יהיה הסוף של העולם שבניתי? איזה סוף בכלל מגיע לדמויות שיצרתי?

אני תקוע, וזאת סיבה די טיפשית להיות תקוע בגללה.

הרי אני די בהתחלה, עוד אין התקדמות מאוד משמעותית בעלילה. ובכל זאת, משהו דוחק בי להחליט כבר עכשיו, מונע ממני להמשיך. אני פשוט רוצה לדעת, לגלות את האמת.

זה כמו רצון בלתי מוסבר להיחשף לספוילרים למרות שאני שונא אותם בכל ליבי. כמו רצון להסתכן ולקפוץ מעל מדורה בוערת למרות שברור לי שזה מסוכן. כמו עומס התנועה שנוצר מיד אחרי תאונה בגלל הסקרנות שטמונה בכל אחד מאיתנו להסתכל על המתרחש.

אני פשוט רוצה לדעת איך הכל ייגמר, מה יהיה הסוף של הסיפור שחלמתי עליו.

למה אני נגד סוף טוב?

אז נכון, אני בנאדם אופטימי, שמח, מחייך (לרוב). לפחות אני רוצה להאמין שאני כזה. אבל מרגיש לי אווילי, טיפשי וקצת פתטי לסיים ספר עם סוף טוב. זאת אומרת, סוף טוב זה הדבר הברור מאליו, זה מה שכולנו מצפים שיקרה. אז אם כבר הסוף טוב – הוא צריך להיות ממש טוב, כזה שלא ציפית לו, כזה שחשבת שלא יגיע.

אבל כולנו תמיד בטוחים שהסוף הטוב יגיע, אז איך אפשר לגרום לנו לחשוב שלא?

"הכל יהיה בסדר בסוף. ואם עדיין לא בסדר, סימן שזה לא הסוף."

ג'ון לנון

למה אני בעד סוף רע?

סוף רע הוא מטלטל. אני בדרך כלל מקלל סופים רעים, הם מצליחים לעצבן אותי ברמה הכי קיצונית שאפשר.

למה, לעזאזל? בשביל מה מועיל לי הסוף הרע הזה? מה הוא בא ללמד אותי?

רק מאוחר יותר אני קולט עד כמה הוא הכה בי, העיר אותי.

סוף רע כאילו תופס אותך חזק בשתי ידיים, מנער אותך מהמציאות ואומר: "היי, גם זה יכול לקרות". הוא גורם לך לחשוב עליו הרבה אחרי שהוא נגמר, מפציר בך לחשוב על המציאות, על האמת שבחיים עצמם.

כן כן, לא לכל דבר בחיים שלנו יש סוף טוב, אני בטוח שכולכם כבר למדתם את זה. הרי כולנו נפרדנו מזה שהיינו בטוחים שהוא אהבת חיינו, כולנו איבדנו מישהו, כולנו נכשלנו, נפלנו, התאכזבנו. זה קורה לכולם, וזוהי המציאות בצורה הטהורה ביותר שלה.

אז אם כולנו עברנו חוויות רעות, מה אם העלילה של הספר שלי נועדה לתאר את אחת מהחוויות הללו בחייהן של הדמויות?

או לחלופין, מה אם העלילה היא בכלל סיפור האהבה המדהים הזה שכולנו חולמים עליו? מה אם העלילה היא זאת שפתרה להן את כל הבעיות והצרות, ועכשיו הם חיים באושר ועושר, רצים יד ביד אל עבר השקיעה?

השאלה היותר מהותית היא: מה אני בכלל רוצה?

האם אני רוצה שהדמויות שלי יחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה בציר הזמן הספציפי אשר מתואר בספר? האם זה בכלל ריאלי לבנות סיפור עם נקודת שיא ברורה וסוף טוב לאחריה?

והרבה יותר מסקרן מזה: האם בסוף הדרך של כל אחד מאיתנו, בחיים האמיתיים, באמת מחכה סוף טוב?

עדיין מתלבט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s