קטגוריות
מחשבות

כדי להיות סופר, אתה צריך כסף

אתה קם בבוקר, שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא לבית הספר.

אתה בכיתה א'.

רק לפני כמה חודשים עברת מהגן לבית הספר.

היית בטוח שתקופת ההשתלבות תהיה קשה, אבל היא עוברת באופן די רגיל.

חלק מהחברים שהיו לך בגן המשיכו איתך לבית הספר, אבל חלק מהם – לא.

חלק מהחברים שכן המשיכו איתך לומדים בכיתה שלך, אבל החבר הכי טוב שלך – לא.

אתה מגיע לכיתה ויושב במקום הקבוע שלך.

המחנכת ציפורה נכנסת ומבקשת להוציא מחברות שפה.

אתה מעתיק את אותיות הא'-ב' שכתובות על הלוח ומנסה לעקוב אחר תנועתן החדה.

המורה עוברת מעל ראשי התלמידים ומעודדת כל אחד מכם.

"מעולה."

"מצוין."

"את האות הזאת כתבת מדהים."

היא מגיעה לשולחן שלך ומחייכת.

"זה כתב של סופר, אני לא יודעת למה, אבל ככה זה מרגיש לי."

אתה לא מייחס חשיבות למילים שלה. אין לך מושג מה הן בכלל אומרות.

הצלצול נשמע ואתה מוציא את הסנדוויץ' שאבא הכין לך בבוקר. אחר כך, אתה יוצא לשחק בכדור עם החברים שלך לכיתה.


אתה קם בבוקר, שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא לבית הספר.

אתה בכיתה ט'.

רק לפני כמה חודשים התחילה השנה.

היית בטוח שההידרדרות בלימודים שהחלה בכיתה ח' תיגרר איתך גם לכיתה ט', אבל אתה מחזיק מעמד.

בינתיים.

התיק שלך כבד. יש בו המון ספרי לימוד.

אתה הולך באיטיות מעושה על השביל לבית הספר.

למרות שעדיין פברואר, השמש קופחת. ככה זה בישראל.

אתה מגיע לכיתה ויושב במקום הקבוע שלך.

המחנך ירון נכנס ומבקש שקט. כולכם מוציאים את הספר, והחוברת, והמחברת שלכם, אבל ירון עוצר אתכם ומבקש להשאיר את השולחנות ריקים.

הוא מחזיק בין ידיו שלל דפים.

"עברתי על הסיפורים הקצרים שכתבתם. היום כל אחד יקריא את הסיפור שלו. אם למישהו יש בעיה להקריא, הוא לא חייב."

הוא מחלק את הסיפורים. כל סיפור ליוצרו.

הוא מגיע אליך ומחייך.

אתה עוקב אחרי המבט שלו כשהוא מחלק את שאר הסיפורים.

הוא לא מחייך לאף אחד אחר חוץ ממך.

"בואו נעשה סיפתח טוב ונתחיל עם הסיפור שלך. כזה דבר לא קראתי כבר הרבה זמן."

הוא מסתכל עליך כשהוא אומר את זה.


אתה קם בבוקר, שוטף פנים, מצחצח שיניים ויוצא לאוניברסיטה.

אתה בשנה האחרונה לתואר הראשון.

רק לפני כמה חודשים התחיל סמסטר ב'.

היית בטוח שהוא יגמר מהר כמו אלו שהיו לפניו, אבל התבדית.

קורונה, מלחמה, כן זום, לא זום. הזמן לא זז. סמסטר ב' כאן כדי להישאר.

אתה מגיע לכיתה ויושב במקום הקבוע שלך.

ד"ר שמש נכנסת ושקט שורר בכיתה.

הטלפון שלך רוטט ואתה מודה לאל שזכרת להשקיט אותו לפני שהתחיל השיעור. אתה מציץ בו וקורא את האי-מייל שקיבלת.

בין משפט למשפט, אתה מרים את המבט מעלה. ד"ר שמש לא אוהבת טלפונים, ומוטב שהיא לא תבחין בשלך.

אתה לא זוכר מה כתוב באי-מייל, וזאת למרות שכתובות בו לא מעט מילים.

מילים על גבי מילים על גבי מילים על גבי מילים על גבי מילים.

אתה זוכר רק שני משפטים:

  1. "קראנו את הספר שלך והוא היה מעולה."
  2. "אנחנו רוצים כסף כדי להוציא אותו לאור."

אתה יוצא מהכיתה כדי לשאוף אוויר.

באופן מוזר, לא נותר חמצן בתוך הכיתה ואתה בטוח שאם לא תצא מיד – תמות.

אתה לא בטוח אם זה התקף חרדה או לא. אף פעם לא הרגשת תחושות כאלה.

אתה לא יודע אם זה קורה בגלל שמישהו אחר אהב את הספר שלך או בגלל שאין לך שום סיכוי להוציא אותו לאור. אולי בגלל שניהם?

אתה מנסה לשכנע את עצמך שזה לא משנה. מה שחשוב הוא שלא דמיינת. הספר טוב בדיוק כמו שחשבת שהוא.

אתה מנסה לנתק את המחשבות שלך משיקולי כסף, מוניטין, הצלחה, ציפיות ואכזבות. זה לא משנה כרגע, אתה אומר לעצמך.

זה לא משנה שצריך כסף כדי להיות סופר.

זה לא משנה שישנם עשרות אלפי סופרים בכל העולם שאף אחד לא שמע עליהם.

זה לא משנה שיש סיפורים על גבי סיפורים שיושבים במגירות של ג'יי קיי רולינגים עתידיים ומחכים למישהו שיקרא אותם.

זה לא משנה.

כלום מזה לא משנה.

מישהו אהב את הספר שלך, וזה כל מה שחשוב כרגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s